בעיות שינה התנהגותיות בגיל הרך ובגיל ההתבגרות

בעיות שינה התנהגותיות הן מהסיבות השכיחות ביותר לקשיי שינה בילדות. הן כוללות קושי להירדם לבד, צורך בנוכחות הורה, מאבקי שינה, דחיית שעת שינה, והתעוררויות חוזרות שדורשות עזרה חיצונית כדי לחזור לישון. בספרות רפואת השינה הן נכללות תחת behavioral insomnia of childhood, ובעיקר תחת sleep-onset association type ו-limit-setting type.

בגיל הרך, הבעיה קשורה לעיתים קרובות לקשר חזק בין ההירדמות לבין תנאי חיצוני. ב"רפואת שינה" מדובר ב"חפץ המעבר": חפץ המעבר יכול להיות הורה בחדר, בקבוק, נדנוד, מגע ולמעשה כל מה שמתרחש במהלך מחצית השעה שקודמת להרדמות העצמית. כאשר הילד מתעורר בלילה באופן טבעי, הוא מתקשה לחזור לישון בלי אותם תנאים ובחסרונם עשוי גם לגלות תסמיני חרדה והרגשת נטישה.

בגיל ההתבגרות, בעיות השינה נוטות להיות שונות: דחיית שינה, מסכים, קושי להתנתק מגירויים, פער בין "שעת הירדמות טבעית" לבין דרישות בית הספר, ולעיתים גם חרדה או עומס רגשי.

הטיפול מבוסס בעיקר על התערבות התנהגותית: שגרת שינה קבועה, גבולות ברורים, הירדמות עצמאית, חיזוק חיובי, ותיאום ציפיות עם המשפחה. בילדים ובמתבגרים עם מצבים נלווים כמו ADHD, ASD או חרדה, התוכנית צריכה להיות מותאמת אישית.